<h1>רי"ץ גיאת הלכ' אבל</h1>
<h2>דף לב.</h2>
נטה למות אומרים לו התודה עד שלא תמות, הרבה שלא נתוודו ומתו והרבה שמהלכין בשוק ומתוודין שבזכות שאתה מתודה אתה חי. (ש)אם יכול להתודות בפיו יתודה ואם לאו יתודה בלבו, אחד המתודה בפיו ובלבו ובלבד שתהא דעתו מיושבת עליו. בספרי תני ר' נתן אומר (במדבר ה') ואשמה הנפש ההיא והתודו זה בנה אב על כל המתים שיטענו וידוי. כל הדברים האלה אין אומרי' לו לא בפני עם הארץ ולא בפני נשים ולא בפני קטנים שמא יבכו וישברו את לבו. מת לו מת אין מודיעין לו שמא תטרף דעתו ואין קורעין את חלוקו ואין בוכין ואין מספידין בפניו ומשתקין את המנחמין מפניו.
<h2>דף קה:</h2>
העומדים שם בשעת יציאת הנשמה בין קרובים בין שאר כל אדם אנשים ונשים חייבין לקרוע, דתניא אמר רבי אמר ר' אליעזר בר' שמעון העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לס"ת שנשרף, ואי אדם חכם הוא או אדם כשר הכל חייבין לקרוע עליו אפילו בשעת שמועה, דתניא חכם שמת הכל כקרוביו הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו הכל מברין עליו ברחובה. תניא מפני מה בניו ובנותיו מתים כשהם קטנים מפני שלא בכה ונתאבל על אדם כשר, שכל המתאבל ובוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שמים. וכל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי לקוברו בחייו, ואם חכם הוא אינו מאריך ימים מדה כנגד מדה. וכל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנאמר (תהלים נ"ו) נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא וכולי. אבל לחלוץ אין חולצין אלא על אדם כשר, אי נמי על נשיא ועל אב"ד וכדאמרינן לקמן. וכל קרע שאינו בשעת חמום אינו קרע, פי' בשעת יציאת נשמה ובשעת שמועה, (ובאדם) [וכאדם] שחם לבו בקרבו ואינו יודע מה עושה ואוחז בבגדיו וקורעם מחם לבו אבל מי שנתקררה דעתו ונתיישבה עליו וקורע אין זה קרע.
ולא שנא רבו שלמדו תורה ולא שנא רבו שלא למדו קורע עליו דחכם סתם תנן. ואם לא קרע בשעת שמועה, בזמן שעסוקין בהספדו קורע דחכם כבודו בהספדו. אמרו לשמואל נח נפשיה דרב וקרע עליו תליסר כנדי מני, פי' כל שעה ושעה שמזכיר שמועתו היה קורע בגדו דכשעת חמום דמי ליה. אמר עולא (ב"מ לג.) ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעין זה על זה. בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ז) כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על תלמידיהן. שמואל קרע על ההוא מרבנן דאסבריה אחד יורד שחי ואחד פותח כיון.
<h2>דף קיד.</h2>
הפורשין מדרכי צבור כגון המינין והמומרין ואפיקורסין אין מתעסקין עמהן לכל דבר אחיהן וקרוביהן לובשין לבנים ומתעטפין לבנים ובאין ואוכלין ושותין ושמחין מפני שאבדו שונאי המקום ועליהם הכתוב אומר (תהילים קל"ט, כ"ג) הלא משנאיך ה' אשנא. מיכן אתה שומע שאבלים וקרובי המת היו נוהגים ללבוש שחורים ולהעטיף שחורים (והתניא) [וחתנים] וכיוצא בהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים. והתם (יומא לט:) תניא אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם בשנה זו מת אמרו לו מנין אתה יודע א"ל בכל יוה"כ היה מזדמן לי זקן אחד [לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי, והיום נזדמן לי זקן אחד] לבוש שחורים ועטוף שחורים נכנס עמי ולא יצא עמי. אחר הרגל חלה ז' ימים ומת. ואמר להו ר' ינאי לבניו (שבת קיד.) אל תקברוני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים. לבנים שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין האבלים שחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין החתנים אלא בכלים האולורין הבאים ממדינת הים דסומקי נינהו. ובכל מקום ומקום יש לעשות לפי מנהגו.
<h2>דף קנא:</h2>
אין פותחין בצדוק הדין על המת עד שתצא נפשו. והגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו, אין קושרין לחייו ואין סכין אותו ואין מדיחין אותו ואין פוקקין נקביו ואין שומטין הכר מתחתיו ולא נותנין אותו על גבי החול ולא על גבי חרסית ולא ע"ג אדמה ואין נותנין על כרסו לא קערה ולא מגרפה ולא צלוחית של מים ולא גרגיר מלח, ואין משמיעין עליו עיירות ואין שוכרין עליו חלילים ומקוננות. ואין מעצמין את עיניו עד שתצא נפשו וכל המעמץ עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים. אין קורעין ולא חולצין ואין מספידין עליו ואין מכניסין עמו ארון בבית עד שימות, כש"ד כל שהוא משום עסקי המת אין עושין לו עד שתצא נפשו.
<h2>דף קנב.</h2>
מת שאין לו מנחמים באין י' בני אדם ויושבין במקומו. ואמר רב פלטואי נפשו של אדם מתאבלת עליו כל ז' ואינה מתאבלת אלא במקום שנפטרה ממנו ולא שנא יש לו מנחמין ולא [שנא] שאין לו מנחמין באין במקום שנפטר שנפשו מתיישבת כשבאין בני אדם ויושבין שם. כדאמרינן התם ההוא מת שלא היו לו מנחמין דהוה בשבבותיה דר' (יוחנן) [יהודה] בכל יומא הוה מיכנף ביה עשרה ואזיל ויתיב בדוכתיה איתחזי ליה בחלמיה א"ל תנוח דעתך שהנחת את דעתי.
